הש"שינים של הדיור ( רומי, אלון, נטע , נועה , מדן, בת אור, ועומר) בהתנדבות מחממת לב של השינשינים מהמסגרות השונות ובליוויה של חנית, מנהלת דירת "טופז", הרימו הפקה מיוחדת במינה לחברי הדיור לרגל חג החנוכה - הם חשבו על הקונספט, גזרו, צבעו, התרימו סופגניות, השיגו חומרים, עבדו על פלייליסט ונתנו מעצמם באהבה גדולה למסיבה
הארוע כלל חלק אמנותי של יצירת חנוכיות מעץ וצביעתם, עמדת צילום עם אביזרים שונים בסימן עמיחי והחג, נוי מדירת אודם ברכה את החברים, ואבירם מ"טופז" ניצח על הדלקת הנרות
בהמשך הייתה מסיבת ריקודים מלאה שמחה שבה השינשינים הרימו את האולם בבית עמיחי וקינחנו בסופגניות מתוקות
הארוע המיוחד הזה, שהכניס כל כך הרבה אור ואהבה, רק מראה כמה מערך השינשינים של העמותה לא רק נותן את כל כולו, אלא
את הטון והגוון המיוחד במסגרות בהם הם משרתים
מערך השינשינים ובנות השירות מראה לנו שוב כמה נכחותם, אהבתם ומסירותם חשובים לעמותה ובעיקר לחברים
הבחירה בעמותה ובשירות הלא פשוט הזה אינה מובנית מאליה ומעוררת השראה
אנו מודים לכל אחד ואחת מכם/ן על כך שבחרתם/ן בעמותה שלנו ועל השמחה והאור שאתם/ן מכניסים לתוכה
רומי היא שינשינית אשר הצטרפה לעמותה לפני כארבעה חודשים. היא העלתה פוסט מרגש בעמוד
:הפייסבוק שלה, שהיינו חייבים לחלוק
כשהתחלתי את שנת השירות, לא אשקר שבפעם הראשונה שרגלי דרכה בעמותה הייתי בשוק, בהלם מוחלט. לא הבנתי מול מי אני עומדת וכמה ה״חברים״ האלה הולכים להיכנס לי ללב
האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת, רק לצאת משם ולא לחשוב על זה יותר, לא לחשוב על זה שיש שם ״חברים״ בגילאים של האחים הגדולים שלי שפשוט מרותקים לכיסאות גלגלים וזבובים מוצאים מקום נוח לשבת עליהם, על השפתיים ועל העיניים שלהם? אין אפילו איך להגיב, להרים את היד, התנועה הכי בסיסית ויום יומית שאנו משתמשים בה, הם לא יכולים לעשות
משהו לא הסתדר לי, לא הבנתי כמה הגורל יכול להתאכזר כלפי אנשים מסוימים אבל מהר מאד הכחתי לדעת שקיימת בזה גם ברכה מסויימת, ברכה לאנשים מיוחדים, המיוחדים ביותר
ליבי נשבר ודמעות זלגו, נכנסתי לשירותים של העמותה, שטפתי פנים והסתכלתי על עצמי במראה, אמרתי לעצמי שאם לא בשבילי אז לפחות בשבילם, אם אני יכולה לעזור אפילו במעט לשפר את איכות חייהם, זה מבורך, הגעתי להחלטה שאני כן אעשה שם את שנת השירות שלי ונכנסתי למסגרת הדיור הקהילתי של בעמותה בהוד השרון, בית ככל הבתים בשכונה רק שבבית הזה יש אור, אהבה ושמחה שתספיק להאיר את כל השכונה כשיש הפסקת חשמל
פעם אחת יצאתי לטיול עם ״חבר״, אחת השכנות הסתכלה ואמרה ״מסכן, כואב לי הלב עליו״ הסתכלתי עליה וריחמתי עליה - היא המסכנה ועליה כואב הלב, היא לא מבינה כמה הם שווים, כמה הם מיוחדים, שיש רגעים שאני מוצאת את עצמי מסתכלת על תמונות וסרטונים מהדירה ויורדות לי דמעות של צחוק
אני באמת מאחלת שכולנו נלמד לחיות בשיוויון עם השוני
